פס"ד בעניין קיומה של צוואה

1.         במסגרת פסק דין זה יש להכריע בבקשה לקיום צוואת המנוחה מ.ה. ז"ל (להלן: "המנוחה") מיום 7.9.03 וההתנגדות לה, וזאת בהתאם להחלטתי מיום 2.7.06.

2.         המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 7.6.05, והשאירה אחריה ארבע צוואות, כדלקמן: הצוואה האחרונה מיום 7.9.2003 במסגרתה הותירה את רכושה לשלושת ילדיה, היא הצוואה נשוא ההתנגדות ופסק דין זה (להלן: "הצוואה הרביעית"); צוואה מיום 24.4.2003 במסגרתה הותירה המנוחה את רכושה לשלושת ילדיה (להלן: "הצוואה השלישית"); צוואה הדדית מיום 24.10.2002 במסגרתה הותירה את רכושה לבעלה (להלן: "הצוואה השנייה"); צוואה מיום 5.7.2001 במסגרתה הותירה המנוחה את רכושה לשלושת ילדיה (להלן: "הצוואה הראשונה").

            בהקשר זה יש לציין כי התובעים בסיכומיהם העלו לראשונה טענה כי מחברת ובה מסמך הכתוב בידי המנוחה מיום 20.4.02, ואשר הוגשה בתיק כמוצג, היא צוואה בכתב יד של המנוחה, אולם בשלב זה יתמקד הדיון בצוואה הרביעית ובהתנגדות לה, על כן איני רואה צורך להתייחס לטענה זו או להכריע בה. 

3.         הצדדים לתובענה הינם שלושת ילדיה של המנוחה, המבקשים את קיומה של הצוואה הרביעית (להלן: "התובעים") כנגד אביהם, המתנגד לקיום הצוואה (להלן: "הנתבע").

יש לציין כי הצדדים ובני משפחותיהם  מנהלים זה זמן רב תיק עב כרס אשר החל בפני מותב אחר בבימ"ש זה ועבר לטיפולי. לבד מתובענות אשר הסתיימו בין בנם של הצדדים, י.ה. לבין אשתו, מצויות בתיק תובענות נוספות  - אשר נפתחו עוד בחייה של המנוחה מטעמו של האב, הוא המתנגד/ הנתבע בענייננו כנגד ילדיו, כגון: תמ"ש 33314/97 אשר ענייננו פינוי צו מניעה ותביעה כספית; תמ"ש 33316/97 אשר ענייננו פינוי + צו מניעה; תמ"ש 33317/97 אשר ענייננו תביעה כספית, וכן תובענה לפסק דין הצהרתי מכוח חזקת השיתוף, של הבנים בנעלי אימם, כנגד  אביהם (תמ"ש 33315/97). עוד יש לציין כי בין הצדדים התנהלו הליכים בערכאות נוספות, ועוד בחייה של המנוחה, למשל בבית הדין לעבודה.

4.         הראיות אשר הובאו בתיק כוללות תצהירים וחקירות הצדדים (הנתבע, התובע 1 והתובעת 3) , עדות עורכי הדין אשר ערכו את הצוואות השונות: עו"ד מטלין ועו"ד נוסבאום, עדותם של העדים לחתימה על הצוואה הרביעית והצוואה השלישית, תצהירם ועדותם של אחות המנוחה ובעלה, חוות דעת רפואית של ד"ר אליק יפה וחקירת המומחה על חוות הדעת, וכן מסמכים שונים כגון מסמכים רפואיים, מכתב שכתבה המנוחה לביתה, מכתב שכתבה המנוחה לבעלה, מחברת בה מסמך כתוב ע"י המנוחה מיום 20.4.02, אשר הופקדה אצל אחותה, ועדות המנוחה בביה"ד לעבודה כחודשיים לפני פטירתה.

5.         טענות הנתבע

בשנותיה האחרונות חלתה המנוחה במחלת הפרקינסון. בשנת 2003 היתה המנוחה מאושפזת בבית חולים לפרקים ולתקופות ארוכות, במצב פיזי ירוד. לטענת הנתבע הוא טיפל במנוחה, דאג לה וסעד אותה בביתה, עד יום מותה, כמוכח בין השאר מפרוטוקול הדיון בביה"ד לעבודה.

עוד נטען כי במהלך שנותיה האחרונות של המנוחה ניתקו התובעים קשר עם הוריהם לחלוטין, עד כי בתקופת אשפוזה נמנעו מלבקרה בביה"ח, ואף הפסיקו כשנתיים לפני מותה של המנוחה תשלומי פנסיה אשר היו מחויבים לשלם מהעסק המשפחתי להורים, בתקופה בה ההוצאות הרפואיות של המנוחה היו גבוהות ביותר.  

הנתבע הגיש לקיום (במסגרת תע 104581/05) את הצוואה ההדדית, היא הצוואה השנייה. לטענתו המנוחה היתה מנועה מלחזור בה מצוואתה ההדדית בלי ליידע את הנתבע. משעשתה זאת, יש להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבע ולא לקבל צוואות מאוחרות לצוואה ההדדית. מבחינה משפטית נטען כי מעמדן של צוואות הדדיות נדון בפסיקה עוד טרם שינוי החוק (ס' 8א' לחוק הירושה דהיום), אשר אין חולק כי אינו חל בענייננו, וביהמ"ש ראו בצוואות הדדיות סוג של חוזה מחייב בין שני צדדים. לטענת ב"כ הנתבע בכך ניתנה הגנה בפסיקת ביהמ"ש העליון על אינטרס ההסתמכות של בן זוג, אשר מתבטאת באי יכולתו של מצווה לשנות את הצוואה, עד למותו של אחד מבני הזוג.

ספציפית לעניין הצוואה השנייה, ההדדית, נטען כי תוכנה משקף התחייבות בין הצדדים אשר בצידה רווח ותמורה לכל אחד מהם: בצוואה נכתב כי במקרה פטירה של מי מהצדדים יעבור כל רכושו למשנהו, ובמקרה בו בן הזוג לא יהיה עוד בין החיים יעבור כל הרכוש לבנו של הנתבע, כאשר שלושת ילדיהם המשותפים של המנוחה והנתבע מנושלים מהירושה. עוד נקבע בצוואה כי המנוחה לא תאושפז בשום מקרה במוסד סיעודי, אלא תטופל בביתה עד סוף ימיה. בנוסף, הורה הנתבע כי נכדיו ירשו סך של 10,000 דולר ארה"ב כל אחד בעוד שאין סעיף מקביל מצידה של המנוחה. 

נטען כי הנתבע מילא את חלקו על פי הצוואה, דהיינו טיפל במסירות במנוחה אשר עד יום מותה לא אושפזה במוסד סיעודי. על כן הסתמכותו ראויה להגנה ומן הדין שהצוואה השנייה תקבל תוקף מחייב ממנו לא ניתן לחזור בלא ליידע את הצד השני. 

טענה חלופית של הנתבע היא כי המנוחה חתמה על שתי הצוואות האחרונות לטובת ילדיה בשל לחץ נפשי והשפעה בלתי הוגנת שהופעל עליה בעיקר ע"י אחותה, ל.נ., בתקופה בה היתה מאושפזת לסירוגין, סבלה מבעיות פיזיות קשות והתקשתה לעמוד בפני לחצים.  במסגרת טענה זו נטען כי מאז ומתמיד היו יחסי איבה גלויים בין הגב' נ. לבין הנתבע, על כן עשתה הגב' נ. כל שביכולתה על מנת להפריד בין המנוחה לבין בעלה. על כן נטען כי לאחר מסעות שכנועים, הצליחה גב' נ. להביא את המנוחה לעו"ד מטלין - חברתה, אשר ערכה את שתי הצוואות האחרונות ואת הצוואה הראשונה, על מנת שהמנוחה תחתום על צוואות המנשלות את הנתבע מעיזבונה של המנוחה, לטובת ילדיה של המנוחה. נטען כי למעשה כל שלוש הצוואות נרשמו ונחתמו לאור לחצים כבדים שהפעילה הגב' נ. על אחותה, בתקופה בה אחותה ייחלה למעט קרבה וחום משפחתי והיתה מוכנה לחתום על צוואה בכדי לקבלם מאחותה.

עוד נטען כי במהלך המחצית הראשונה של שנת 2003 חלה התדרדרות בתפקודה של המנוחה והחלו הפרעות בדיבור ובבליעה, וכן החלה לסבול מכאבי בטן תחתונה קשים. באותה תקופה נזקקה המנוחה לתמיכת קרוביה, אולם בעוד תמיכתו וטיפולו של בעלה ניתנו ללא סייג, הרי שילדיה ואחותה היתנו את תמיכתם בדרישות שונות. כך, לדוגמא, באותה תקופה הפסיקו התובעים את תשלומי הפנסיה שהתחייבו לתת להוריהם עם פרישתם מהעסק המשפחתי. לגרסת הנתבע למנוחה היה צורך בתקופה זו בתמיכה, צורך אשר מסביר אולי את המסמכים השונים והמנוגדים אשר נכתבו סביב חודש אפריל 2002: מכתב לביתה, הצוואה האחרונה, מחברת ובה מכתב לילדיה.

המומחה אשר מונה בתיק הבהיר כי לא בדק את יכולת עמידתה של המנוחה בלחצים, לאור מצבה הגופני הירוד, היות ולא נתבקש לעשות זאת ולמעשה בדק את צלילותה בלבד. צלילות דעתה של המנוחה אינה נתונה במחלוקת וניתן היה להבחין בה בעת מתן עדותה בפני ביה"ד לעבודה, תקופה קצרה לפני מותה. כמו כן הסכים המומחה כי אדם המצוי במצב פיזי קשה ובמצב גופני ירוד חשוף להשפעות חיצוניות.

בעת החתימה על הצוואה האחרונה המנוחה היתה במצב בריאותי קשה במיוחד, לאחר אשפוז ממושך וסכנת מוות, כאשר אחותה לחצה עליה לערוך צוואה נוספת בשל ירושה שקיבלו מהוריהן. המנוחה העדיפה לחתום מתוך ידיעה והכרה כי רק כך תזכה בתמיכת אחותה בזמנים קשים.

הצוואה ההדדית, השנייה, לעומת זאת, נחתמה לאחר שעו"ד נוסבאום אשר ערך את הצוואה הקפיד לברר את נכונותה של המנוחה לחתום על הצוואה, ללא נוכחות הנתבע. גם תוכן הצוואה, לפיו דווקא הנתבע הוא המוריש מנות קצובות לנכדיו, כאשר המנוחה בחרה שלא לעשות זאת - מוכיח כי המנוחה היתה עיקשת בדעתה כי כספים לא יועברו לידי ילדיה.

6.         טענות התובעים

מטעם התובעים הוגשה חוות דעת המומחה לפיה במועד עריכת הצוואה הרביעית המנוחה היתה כשירה מבחינה נפשית ומשפטית לעשות צוואה וידעה להבחין בטיבה. המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו, וחקירתו חיזקה את האמור בחוות הדעת.